אבא

כמה בתים החלפנו בחיים,

כמה ארגזים, כמה כבישים,

מישראל עד לוס אנג’לס,

פורט לודרדייל, ועוד אלף סיפורים.

ילדה קטנה עם מזוודה ביד,

עוד התחלה, עוד מקום לא מוכר,

אבל לא משנה לאן הגענו,

ידעתי שאבא שלי תמיד נשאר.

עם גיטרה ביד וחלום בראש,

ועוד המצאה שאף אחד לא מכיר,

מגברים שמרעידים את הבית,

ואבא אחד שלא מפסיק לשיר.

טקסס לתל אביב, כל שישה שבועות,

אתה שוב אורז תיק ועולה על מטוס,

אלפי קילומטרים בין שתי יבשות,

אבל אתה לא נותן למרחק להרוס.

אבא, אתה

הסלע שלי, האדמה שמתחת לרגליי,

גם כשהעולם מתהפך עליי,

אני יודעת שאתה שם מאחוריי.

אבא, אתה

הבית שלי, לא כתובת,

לא עיר, לא מדינה,

בכל העולם, בכל הגלגולים,

אתה תמיד אותה אהבה.

ואז יש את הרגעים הקטנים,

שבשבילי שווים עולם שלם,

אני ואתה יושבים על סושי,

מדברים שעות, צוחקים על כולם.

אתה מספר בדיחה עם פרצוף רציני,

ואני כבר יודעת מה עומד להגיע,

לפעמים רק אתה צוחק מהבדיחה,

אבל איכשהו אתה תמיד מצחיק אותי.

ועוד מעט תיקח את עדן לדוג,

סבא ונכדה עם חכה מול הים,

היא תלמד ממך שלא צריך לתפוס דג,

כדי לחזור עם סיפור מושלם.

ויש משהו בצליל של הגיטרה שלך,

שמחזיר אותי לילדות בשנייה,

לא משנה כמה שנים עברו,

אני שוב הילדה שמקשיבה לאבא שלה.

אבא, אתה

הסלע שלי,

אתה השקט בתוך הסערה,

גם כשכולם כבר הרימו ידיים,

אתה לא מוותר על המשפחה.

אבא, אתה הבית שלי,

החבר, הגיבור והמנגינה, ואם אשכח לרגע כמה אני חזקה,

אתה תזכיר לי מאיפה באתי ומה אני שווה.

יש אנשים שחיים לפי הספר,

אבל אתה תמיד כתבת ספר משלך,

עם חוטים ומגברים ורעיונות משוגעים,

ומיליון המצאות שעוד ישנו את העולם.

ואם יכולתי לעצור את הזמן,

הייתי בוחרת ברגע אחד פשוט,

אתה מנגן, אני יושבת לידך,

ואין טיסות, אין מרחק,

אין דאגות.

אבא, אתה הסלע שלי,

האדמה שמתחת לרגליי, מכל המקומות שבהם חיינו,

אתה המקום שתמיד נשאר.

אבא, אתה

הלב שלי,

הגיטרה שמנגנת בתוכי,

ואיפה שלא אהיה בעולם,

תמיד יהיה בי קצת ממך.

אז תמשיך לחלום, תמשיך להמציא,

תמשיך להיות בדיוק מי שאתה,

אבא שלי,

תודה שאתה מאמין בי,

אני אוהבת אותך.

אבא…

תנגן לי עוד קצת.

אני מקשיבה.